רחובות.
רחובות זה דבר מרתק.
מאז ומעולם הם העסיקו אותי.
תמיד סקרן אותי לדעת למה אנשים נמשכים למקום אחד ולא לאחר?
מה מרגיש רחוב שנזנח?
ואיך מחזירים לרחוב כזה את האנשים?
למה יש רחובות שגורמים לך להרגיש שמח וכאלה שגורמים לך להרגיש בודד?
למה תמיד נדמה שבאירופה או תל אביב כיף יותר ללכת ברחוב מערים אחרות?
שנים שזה הולך איתי ככל שאני מתבגרת ומואסת במכונית אני שבה ומגלה את היופי של הרחוב, את החשיבות של העצים, את החשיבות של מיקום הספסל בצורה הנכונה, את הצבע ברחוב.
ונראה שאיני היחידה, כי בשנים האחרונות ככל שהלכה והתרחבה ההבנה והתפיסה שהחיים שלנו עוברים לעיר כך חזרה להכרה החשיבות של תכנון השכונה והרחוב כמקום שמיועד קודם כל לאנשים. ועם ההבנה הגיעו השאלות ואולי החשובה מכולן היא כיצד מחזירים את הקהילה לרחוב? כיצד הופכים את הרחוב למקום שנעים לחיות ולבלות בו? ומה צריכים האנשים ברחובות במאה ה – 21? האם זה שונה ממה שהיה בעבר?
האם יש צורך בעוד ועוד קניונים או שטחי מסחר גלובאליים? או שאולי דווקא לחזור ולעודד עסקים קטנים ומקומיים? אולי צריך יותר פארקים וגני משחק, עצים ומקומות מוגנים לרוץ ולהתרוצץ? אולי זה כבישים סואנים או רכבות? או אולי עוד פינות לשיחה סתם ככה בשדרה?
כך או כך ברור לכל שמשהו ברחוב צריך להשתנות כדי להחזיר את האנשים שנעלמו, את הילדים שהתכנסו בבתים, את המשחקים המוגנים בשכונה? את הטיפוס על העצים? את הריצה החופשית בלי דאגה, את הטיול ברחוב הצבעוני התוסס.
ויש רחובות שנשארו כאלה, שתמיד קורה שם משהו שמושך אליו את הקהילה. אלו הרחובות שבדרך כלל משלבים את התכנון המשכיל של המהנדסים והמתכננים ביחד עם עבודת הקהילה. אלו הרחובות שמציירים בהם, שעוצרים בהם לכוס קפה בו פוגשים את השכנים, את הרחובות שנעים ללכת בהם סתם ככה בלי סיבה, לעצור, לשוחח, לנוח רגע, לשחק או סתם לשוטט בדרך ליעד אחר.
נסו לדמיין אתכם הולכים ברחובות תל אביב, ברצלונה, ברלין, לונדון או כל רחוב אחר בו שוטטתם, נסו לזהות מהו שגרם לכם ללכת לשם?
האם זה הגרפיטי שציירו אנשים שרצו להביע את דעתם בסתר? האם זה הקניות ברחוב? בית הקפה הקטן והמיוחד? האירוע הקטן שיצרה העירייה? אולי זה הספסל מתחת לעץ? או סתם שדרת העצים הותיקה? אולי זה גן השעשועים שהילדים כל כך אוהבים? או סתם רחוב שבא לכם ללכת בו לאיבוד ולמצוא דרכים חדשות?
ככה או ככה ו כמו בשיר של יובל בנאי
“ברחובות שלנו
יש קסם מיוחד
זה לא מפריע
רק אם אתה לבד
כשאתה לבד
הכל נראה גדול
הכוכבים למעלה
לא רוצים ליפול “
והיות וגם אנחנו חושבים ככה אז החלטנו לצאת ולחקור.
עיצוב רחוב חברתי איך עושים את זה?
ניסנו להבין איך ומה עושים ברחובות שנשכחו, שנעזבו שנזנחו. ניסנו להבין האם למישהו בכלל אכפת מהם? גייסנו כמה מומחים מהתחום וביחד התחלנו לעבוד.
בהתחלה אספנו קבוצה מגוונת שכללה מורים וגננות, אנשי קהילה אכפתיים, אמנים קהילתיים וכל מי ששמע ורצה. וביחד התחלנו לחשוב איך ומה ואיפה אפשר להשפיע? לשנות? לעצב מקום שבו תחווה הקהילה את הסיפור המקומי. בתהליך דמוקרטי בחרו חברי הקבוצה לעצב תחנה אוטובוס ישנה וקטנה ברחוב מרכזי ולבצע שם התערבות עיצובית קצרה או כפי שקוראים לזה בשפה המקצועית “פופ אפ פלייסמקינג”
השלב הראשון היה להבין בכלל איפה אנחנו חיים ומה ייחודנו? מה מאפיין את העיר שבה אנחנו גרים? מה הסיפור הפיזי שלה אבל יותר חשוב מה הסיפור החברתי שלה? ומה מתוכו נוגע גם בנו ?
אז התחלנו לעבוד… עם שותפים מיוזמת הקיימנים והמכון לחינוך דמוקרטי
בהתחלה ישבנו ודיברנו. על העיר שלנו, על מה שהיה, על מה שהיינו רוצים שיהיה. על מה מייחד אותנו כקהילה ומה מייחד אותנו כמקום. מה הסמלים שלנו? מה ההיסטוריה שלנו? מה חשוב לנו שאנשים ידעו עלינו? מה סוד הכוח שלנו?
אחר כך התחלנו להעלות רעיונות מה אפשר לעשות? למי יש כשרון בתחום מסוים? ואיך נשלב את כוחות הקבוצה לשינוי.
ולבסוף קיבלנו, כקבוצה, החלטה.
בחרנו מקום והחלטנו לעצב תחנת אוטובוס שתספר את הסיפור שלנו, את סיפורה של העיר ושל הקהילה המקומית. המיקום נבחר בשל מרכזיותו. רציתי לראות איך יגיבו אנשים אחרים שיעברו שם. ידענו שהפרויקט יהיה יותר פופ – אפ פלייסמיקנג. כזה שיעמוד לכמה חודשים כדי שנוכל לראות איך אנשים מגיבים בכלל להתערבות קצרה וצבעונית במרחב.
וכך זה התחיל.
זיהינו את המקום.
התחלנו לעבוד. אספנו את כל הרעיונות, הכנו ובנינו הדמיה. כדי שכולם יוכלו לראות כיצד הרעיונות שלהם מתחברים למשהו פיזי ואמיתי שיוצר – מקום חדש ומעוצב.
התחלנו לתכנון, לעבוד וליצור.
ויצאנו לשטח להתקין את “התחנה הוורודה” כשכל אחד מחברי הקבוצה תורם את חלקו על פי כשרונו.
זה לקח לנו קצת זמן אבל בסוף עמדה תחנה חדשה. צבעונית. מחוייכת.
בסוף עמדה תחנה מעוצבת ובה הסיפור שבחרנו להציג לקהילה.
בסוף עמדה תחנה ובה אפשר להתבונן אבל גם להגיב, להתערב, לצלם ולהצטלם.
המספרת את הסיפור שבחרה הקהילה להציג.
משאירה מקום להתערב, להגיב, לצלם.
הופתענו לראות את התערבות העוברים והשבים ברחוב.
את השוטר שנבהל כי חשב שאנחנו פורעי חוק.
את נהגי המוניות שעצרו ואמרו “חבל על הזמן זה לא יעבוד”.
את תושבי השכונה שמשתמשים בתחנת האוטובוס שעצרו וזרקו מילה טובה והציעו עזרה.
את אלו שביקשו שנעשה בעוד מקומות.
את הקבוצה שהתגבשה ושהצליחה להפוך רעיון למציאות שפרסמה והניעה את הרשת והעיר כולה לעצור ולקחת חלק במיזם.
ובעיקר את צילומי האנשים שעצרו להתבונן, לקרוא, לכתוב לנו תגובות.
אחרי עיצוב המרחב העירוני הזה הגיעו מרחבים נוספים שבאו בעקבותיהם..פרויקט שעשינו עם סטודנטים שבחרו להתערב בתוך קמפוס בן גוריון…וקראו למקום שלהם “קמפוסלון”
פרויקט נוסף עשינו עם תלמידי תיכון שבחרו לעצב את הכניסה לבית הספר וקראו לפרויקט שלהם “מה האור שלך?”
ופרויקט אחד נוסף שכבר הפסיק להיות פופ אפ והפך להיות עיצוב מקום אמיתי ומושקע ונבנה בשיתוף מורים, סטודנטים ואנשי קהילה.
